ביה"ד לא נעתר לערעור על חומרת העונש

השופט אל"ם א' וולף :

כתב אישום מתוקן, אשר במסגרתו הודה המערער בעבירות שיוחסו לו, כולל עבירה של ניסיון לגרימת מוות.

המערער הינו חלק מחבורה, אשר תכננה לחטוף ישראלים, לרוצחם ולקברם, ולאחר מכן לנהל משא ומתן לשחרורו מהכלא של אחיו של אחד מחברי החבורה.

במסגרת תוכנית נפשעת זו, תפקידו של המערער היה להחזיק באקדח, כשהוא יושב ליד נהג המכונית ששכרו לצורך כך, ולעשות שימוש באקדח כשיאיים על החטוף ויכניסו לרכב.

כשהחבורה הגיעה לצומת רחלים בכביש מס' 60, לכיוון הישוב שילה, הם הבחינו בשתי בחורות צעירות שעמדו בטרמפיאדה, אמונה שחר ו הדס מן.

המערער רדף אחר אחת מהן, אמונה שחר, תפס אותה, אחז בחולצתה והחל לגרור אותה לכיוון הרכב באיומי אקדח, על אף התנגדותה וצעקותיה.

שותף אחר למעשה רדף אחר הדס מן, אך זו הצליחה לחמוק ממנו.

המזל היה שלמקום נקלע רכב צבאי בו נסע קצין צה"ל, אשר הבחין במתרחש. משהחבורה הבחינה בחייל הם נמלטו מהמקום, תוך שהשאירו את אמונה שחר במקום כשהיא פצועה.

בבימ"ש קמא התביעה הסכימה להגביל את עצמה לעונש שלא יעלה על 16 שנות מאסר.

בימ"ש קמא גזר על המערער 16 שנות מאסר בפעול ו-5 שנות מאסר על תנאי.

הסנגור מלין על כך שבימ"ש קמא גזר את העונש המרבי לו עתרה התביעה.

אין כל ספק שאשמה בה הורשע המערער הינה מן החמורות והמתועבות ביותר שניתן כלל לדמיין. השתתפות בתכנון רצח, ניסיון לבצעו תוך כוונה זדונית לגרום למוות חטופים וניסיון לסחור בגופות כדי לשחרר עצור מן הכלא, הנה מן העבירות השפלות ביותר שבכלל ניתן לתאר.

אכן, העיר בימ"ש קמא כי העונש לו היה ראוי המערער הינו חמור בהרבה מזה שעתרה לו התביעה. לולא הגבילה את עצמה התביעה בעונש לו עתרה, היה וודאי מקום לגזור עונש חמור בהרבה.

מזלו של המערער שבימ"ש קמא הסכים להגביל את עצמו לעונש לו עתרה התביעה.

אין כל ספק שיש לגזור עונש שירתיע גם אחרים מלנסות לחטוף אנשים כדי להתמקח על שחרורם, ועל אחת כמה וכמה, כאשר הכוונה היא לרצוח אותם ולסחור בגופותיהם.

יצוין כי השותף שתכנן את ביצוע המעשה הנפשע, נדון גם כן לאותו העונש, למרות שלדעת התביעה היה מן הראוי לגזור עליו שנת מאסר נוספת על זו שנגזרה על המערער. בימ"ש קמא קבע בצדק, שאמנם השותף השני היה המתכנן של האירוע, אך בשעת מעשה המערער היה זה שרדף אחר אחת הטרמפיסטיות, יצר איתה מגע ופצע אותה. מסיבה זו לא מצא בימ"ש קמא מקום להבחין ביניהם, וגזר על שניהם אותו עונש. השותף השני לא ערער, ולכן עונשו נעשה חלוט.

ערעור איו"ש 145/03 עליו הצביע ב"כ המערער, בו נגזר על המערער 15 שנות מאסר בפועל, גם כן לא יכול להושיע את המערער שבפנינו. שם הורשע המערער בקשירת קשר לחטוף ולרצוח נהג יהודי, אך שם התוכנית לא הגיעה לביצוע לשלב כה מתקדם כמו במקרה שלנו. בכל מקרה, העונש שנגזר שם לא מצדיק התערבות מצידנו בעונש שנגזר על המערער בפנינו.

בסופו של דבר אני מציע לחבריי לדחות את הערעור.

הנשיא אל"ם א' משניות :